🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
הקדוש ברוך הוא אמר לאדם הראשון על עץ הדעת: "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" — ולא הוסיף עונש נוסף מלבד זה. ואילו לאחר שאכל, אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ... קוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ". עונש עבודת האדמה בזיעת אפיים לא היה חלק מהעונש שהוזהר עליו מראש. מניין הגיע?
שני עונשים היו כאן, לא אחד. עונש המוות — שהוא בעצם הצטמצם, כי "יומו" של הקדוש ברוך הוא הוא אלף שנה, ואדם הראשון מת לפני מלאת אלף שנה — הגיע על עצם אכילת עץ הדעת. אך עונש עבודת האדמה, "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה", לא היה חלק מהעונש שהוזהר עליו — הוא בא כתוצאה מכך שהיה כפוי טובה, שאמר "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה לִּי". רואים מכאן שחיסרון הודיה לקדוש ברוך הוא גורם לאדם לאבד את מה שיש לו.
כך מצינו בגמרא במסכת מועד קטן (כז, ב): הייתה אישה בשכונתו של רב הונא, שהיו לה שבעה בנים. מת אחד מבניה, והיא בכתה — לא רק בכי רגיל, אלא בכי מופרז, יותר מהמקובל. ביקש ממנה רב הונא לא לעשות כך, אך היא לא שעתה לו. שלח לה: אם לא תשמעי, תכיני תכריכים לעוד ילד — שגם הוא ימות. היא לא שמעה, ומת הבן השני. והיא המשיכה לבכות, עד ששבעת בניה מתו, זה אחר זה. ואז שלח לה שתכין תכריכים לעצמה — וכך היה.
מה רואים מכאן? היו לה שבעה בנים — הייתה צריכה להודות על כך. במקום זה, כשמת אחד, היא בכתה מעבר למידה, לא שמחה בשישה הנותרים, כפרה בטובה שיש לה — והבכי הזה משך עוד ועוד, עד שאיבדה הכול.
הרב הצדיק רבי מיכאל לסרי שליט"א סיפר על בנו, שמעון יוחאי לסרי זכרונו לברכה, בחור בן עשרים ואחת, שנסע לטבול לכבוד חג השבועות. בערב שבועות אירע לו אסון, ובחג עצמו נפטר לפתע. הוא הודיע למשפחתו שהוא נוסע לכותל המערבי, כדי לומר "נשמת כל חי" ולהודות להשם, ושאל מי מעוניין להצטרף. בני המשפחה נבהלו: "השתגעת? רק לפני כמה דקות קמת מהישיבה, ואתה הולך להודות?"
ואז סיפר להם משל: בארצות הברית, הגיע יום אחד נשיא המדינה ודפק על דלת ביתו של אזרח פשוט. האזרח, נרגש מהזכות, כיבד אותו כראוי. לאחר רבע שעה, ביקש הנשיא מהאזרח טובה: יש לו כלי זהב טהור נדיר, ומבקש שישמור עליו כמה ימים עד שישוב לקחתו. שמח האזרח על הזכות, שם את הטבעת בסלון, וכל מי שהגיע לביתו התפעל מיופיו. לאחר כמה ימים, שוב דפיקות בדלת — הנשיא בכבודו ובעצמו, בא לבקש את טבעתו בחזרה.
שאל הרב לסרי את משפחתו: "אתם מסכימים שיחזיר האזרח את הטבעת למלך?" "בוודאי," ענו. "וכי כפוי טובה יהיה, אם יגיד לנשיא שאינו מוכן להשיב לו את מה ששלו?" ואז אמר להם: "המלך הגדול, הקדוש ברוך הוא, נתן לנו טבעת יקרה — את שמעון יוחאי, נשמה יקרה, מתנת המלך — למשך עשרים ואחת שנה, על מנת שנשמור עליה. עכשיו בא המלך לבקש את טבעתו בחזרה. וכי יש לנו אפשרות לומר לו שאיננו רוצים להחזיר? עלינו רק לשמוח על הזכות שזכינו בה עשרים ואחת שנה, ולהודות בשעה שהוא לוקח את מתנתו בחזרה."
מכל אחד מהסיפורים למדים: כל מה שיש לאדם בחייו — הבריאות, הכסף, האישה, הבעל — הכול מתנה. וכל זמן שיש לו אותה, עליו להודות לשם. אדם המתלונן על החסדים, השם מראה לו: "אה, אינך מרוצה? אקח ממך את זה — ותראה כמה מאושר היית קודם." ואם עדיין אינו מתבונן, ייקח ממנו עוד. ולעומת זאת, אנו אומרים בתפילת שמונה עשרה, מיד לאחר שלוש הברכות הראשונות של בקשה: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ" — אף על פי שחסרים לנו דברים, אנו מוקפים חסדים כה רבים, שכל מה שביקשנו הוא רק טיפה מן הים, ובכל זאת אנו מודים ולא כפויי טובה.
זהו יסוד החיים — וזו הייתה טעותו של אדם הראשון. עלינו להתחזק בהודיה לקדוש ברוך הוא, כי כמה שאדם כפוי טובה, כך לוקחים ממנו את החסדים; וכמה שאדם מודה, כך משפיע לו הקדוש ברוך הוא עוד ועוד חסדים.